רותם פרץ

הוגש במקור בתור: עבודת סמינר בקורס ״קופסה שחורה: על התהומות (וקצת אולי גם על הפסגות) של הפרוזה העברית״ בהנחיית ד"ר גדעון נבו.

מבוא

כשנה לאחר מותו של אמנון נבות הוקדש כרך ט של כתב העת דחק לזכרו, ותחת הכותרת 'אזכרה לנבות' הופיעו רשימת המספידים שתיארו את נבות האיש, המבקר והסופר. הרשומות, כיאה לכותרתן, עוסקות בקשר אישי של הכותבים עם נבות; בזיכרונות, במקומו בשדה הספרותי ובפרידה. הרשומות כולן ניחנות במעין נימה אפולוגטית, מסתייגת ומתנצלת על המקום שניתן או שלא ניתן לנבות ברפובליקה הספרותית, על הדרך שבה נידה את עצמו, ייתכן, ל"אוהל המצורעים" ועל האופן שבו יש לזכור אותו, את מי שנתפס, כלשונו, כ"סבא הסנילי" של ביקורת הספרות. נבות החל את דרכו הספרותית כמבקר חריף של הסיפורת העברית, ובעיקר של מיצגיה משנות השמונים ואילך; עמוס עוז, דויד גרוסמן, א"ב יהושע ומאיר שלו. אין ספק כי נבות לא ניסה להתחבב, לא על הסופרים שעליהם כתב ולא על קוראיו. הוא נתפס כנביא זעם וכמקונן על מצב הספרות העברית.¹ הן בביקורתו הנוקבת על האקדמיה ועל הרפובליקה הספרותית והן בספריו נבות התבונן במערכי כוח והצביע על עירומם. במידת מה ניתן לראות את נבות כמי שלחם עבור צדקתו, שהאמין ביושרה ולא הרפה ממנה על אף המחיר הכבד ששילם על כך בשדה שאליו השתייך. את האמת האומנותית שלו ראה צלולה וברורה, והוא הקפיד לבטאה בלשון חריפה, לעיתים בוטה, בביקורתו וביצירתו. נבות קיבל בפיכחון ובהתמדה את העמדה המרדנית בבורגנות כדי לשמור על חופש היצירה ולהרחיקה מכבלי המסחריות והצביעות, או שמא החנפנות, ופנה לעימות מתמשך במוקדי הכוח ובאכזריות הנלווית להם. תכונות אלו בדמותו מעטרות את ההספדים של עמיתיו ומובאות על דרך ההאדרה וההסבר. הן היו מה שהפך את נבות ל"אחד מגדולי מבקרי הפרוזה שקמו לאחר קורצוויל",² כלשונו של יהודה ויזן, ובה בעת למי שבשנותיו האחרונות התקשה למצוא במה לפרסום מאמריו וספריו.³

דמותו הרדיקלית של נבות נשקפת גם מבעד לפרוזה שלו, המציגה ללא כחל וסרק את ההוויה השולית והאכזרית של חיי המהגרים מאירופה בשנות החמישים והשישים על רקע שלטון מפא"י. עונת המלכים (1983) הוא הרומן הראשון של נבות, וברבות השנים נכתבו לו שני ספרי המשך: טיסת מכשירים (1988) ולוכדי עריקים (1992).⁴ עלילתו מגוללת את סיפור התבגרותם של חבורת נערי שוליים בראשית שנות השישים בשיכון בבני ברק, על רקע מתח חריף בין מאווייהם ובין עולם המבוגרים. גיבוריו של נבות הם שני נערים הבוראים לעצמם מציאות דמיונית מקבילה שמשתלטת על ההוויה המציאותית. במציאות זו המספר, אחאב נבות, הוא "סגן מלך", וחברו, נחמן רוגובסקי, הוא "רחבעם השני מלך השיכון". מבקריו וחוקריו של נבות קראו את עונת המלכים בעיקר כביקורת חברתית ופוליטית הנוגעת להזנחתם של העולים ולשחיתות השלטונית.⁵ מבקרים אחרים שהתייחסו אל הגוף הספרותי של נבות כמקשה אחת, עסקו בהקשריו האקזיסטנציאליים בנוסח בקט וקאמי.⁶ כך, יובל גלעד תיאר את השימוש של הנערים בעולם הדמיון "כאמצעי בריחה מהעולם האכזרי וחסר הרחמים שבו כל נער הופקר לדאוג לעצמו בבתים המצויים על סף רעב, בתרבות שאין בה אהבה, בישראל של מלחמות בלתי פוסקות והערצת כוח".⁷ הביקורת והמחקר על עונת המלכים נעדרות התייחסות להיבט מהותי בו, המיניות, אשר כולל את האופן שבו החברה מתייחסת אל המין, המסגרת שבה הוא מתרחש והמשמעויות המיוחסות לו.⁸ הנערים יוצרים את ההוויה הדמיונית כניגוד לעולם המבוגרים וכמרחב שבו הם מבקשים להתמודד עם קשיים מגדריים ומיניים שהם מזהים אצל הוריהם ובעצמם. לכך נוספים תיאורי האלימות הקיצונית הנשזרים ביחסי הנערים והמבוגרים ומבססים עלילה שמרכז התרחשותה הוא המרחב הגופני. את היחסים האלו ניתן לקרוא דרך הפריזמה של הגוף והמיניות, המהווה לטענתי לייטמוטיב שבתוכו מתרחש מרד של בנים באבות ובמנשאם התרבותי הגלותי. ניסוח הקונפליקט בין הנערים למבוגרים באמצעות מופעי הגוף חושף סוגיה מכוננת בתהליך התבגרותם המוכרת זה מכבר בספרות העברית – דחיית הגוף הגלותי.

עולם המבוגרים, המורכב בעיקר ממשפחותיהם של הגיבורים, מתואר כעולם הנמצא בתהליכי גסיסה. אבות המשפחה מוצגים ככושלים מן הבחינה המגדרית. הם לא מקיימים חיי זוגיות ומין עם נשותיהם, המוצגות ככלל כחולות וכבעלות פגם גופני, הם אינם מצליחים לכלכל את ביתם, הסובל מעוני, ומרותם על ילדיהם מאבדת כל תוקף. מנגד לעולם המבוגרים שקורס עולה עולם הילדים, המנסים להגדיר את עצמם מבחינה מגדרית באמצעות מרד בהוריהם. מרד זה נטען במשמעויות אידיאולוגיות המעמידות את ההוויה הגלותית, המזוהה עם ההורים, בניגוד להוויה הציונית שמנסים הנערים לסגל לעצמם במסגרת העולם הדמיוני שהם בוראים. בעולם זה משילים הנערים את הווייתם ואת השתייכותם המשפחתית ומנכסים לעצמם הוויה מדומיינת טרום גלותית, המושפעת ממלכות ישראל המקראית ובעלת מאפיינים אידיאולוגים-ציוניים בהיבט המגדרי. נבות מכונן את הגוף של גיבוריו כמרחב הפעולה של האידיאולוגיה הציונית המעצבת את דמותו של היהודי החדש, הצבר, וגוזרת כליה על הוריהם ואף עליהם כמייצגים את דמותו של היהודי הישן?

הקריאה של פעולותיהם של יחידים כמופעים של אידיאולוגיה נעשית על פי תפיסתו של לואי אלתוסר, שטען כי "האידיאולוגיה מתפקדת במישור הקונקרטי ביותר, במישור של 'סובייקטים' יחידים, כלומר בני-אדם כפי שהם מתקיימים באינדיווידואליות הקונקרטית שלהם".⁹ האופן שבו הגיבורים תופסים את גופם ואת גוף הוריהם כפגום והניסיון לתקן פגימות זו במרחב המדומיין מסמנים את היענותם כסובייקטים בתהליך האינטרפלציה לתיוגם על ידי האידיאולוגיה הציונית. האינטרפלציה, או ההסבה, היא "קריאה או הזמנה להזדהות עם דימוי, עם מסמן או עם פנטזיה [...] הקריאה מבקשת להציב את הנמען שלה בעמדת סובייקט, ומשדלת אותו לקבל על עצמו רכיב זהות מסוים."¹⁰ כך למשל כפילות שמות הנערים מסמלת את שתי הזהויות, הגלותית והטרום־גלותית. הפנייה אל הדמות באחד משני השמות שלה מתפקדת כקריאה להסבה, להיענות של הדמות לזהוּת שהשם הזה מסמן. בעוד שהשם שניתן מן ההורים (נחמן רוגובסקי) מסמן את מקורם הגלותי, הרי שהשם החדש שבו הם מבקשים להזדהות (רחבעם השני)הוא מסמן טרום־גלותי. עולמם הדמיוני של הנערים הוא אפוא הזירה שבה מתרחשת ההסבה מהוויה שולית בעלת מאפיינים גלותיים להוויה קדם גלותית, מקראית, המשורטטת באמצעות ערכים ציוניים של גבריות. ההורים פועלים כנגד הניסיונות הללו ומסבים את הדמויות חזרה אל הסובייקט הגלותי באמצעות קריאות שונות, שיוזכרו בהמשך הדיון.

המרד בגוף הגלותי

עם עליית הלאומיות היהודית בשלהי המאה התשע־עשרה, ובמיוחד עם התגבשות האידיאולוגיה הציונית במפנה המאה, החלה התרבות העברית לנסח את סיפורה במונחי הגוף והצהירה על הצורך לכונן גוף יהודי חדש. כחלק מהשיח של התחייה הלאומית הגוף היהודי־גלותי, הדתי, הוצג כחלש ביחס לגוף האירופאי. בהשפעת השיח הלאומי האירופאי שהציב את הגוף כסמל של האומה, י הפך הגוף הגבר לנושא מרכזי בספרות העברית כמשקף את גופה של האומה.¹¹ הגוף היהודי־גלותי דוּמה לגוף חולה וגוסס, שהגורם להידלדלותו הוא ההשתקעות בחיי הרוח. לצד דימוי זה, התפתחה ספרות העוסקת בהבראתו של הגוף היהודי. שיקום הגוף הוצב בחזית האידיאולוגית של בניין האומה ומתוך הנגדה אל הגוף הגלותי, החלש והחולני התפתח מודל של היהודי החדש, החזק והגברי.¹² זאת ועוד, ארץ ישראל נתפסה, לצד היותה פתרון לאומי לגלות היהודית, גם כמקום שבו יוכל הגוף הגלותי להבריא.¹³ החולי והמום של היהודי הגלותי נתפס כתוצר של תנאי הקיום שלו בגלות, ואחת מן המטרות המרכזיות של האידיאולוגיה הציונית הייתה לשקם את הגוף היהודי ולהיאבק בפיתוח החד צדדי של הרוח בגלות על חשבון הגוף.¹⁴

החל בשנות השלושים, הסיפורת העברית הארץ ישראלית ביקשה להיפרד מאירופה וליצור דיוקן של יהודי עברי חדש, אך היא לא התייצבה באופן חד משמעי מאחורי אידיאל זה. הספרות העברית הפכה לא רק למרחב מכונן של הגוף היהודי החדש, אלא גם לאתר המערער על הגוף הזה וחושף באופן פרודי את מלאכותיותו ואת ההקרבה הכרוכה בכינונו. בניגוד לעולים, הצבר שלא נשא על גבו את "חטוטרת הירושה" גילם בגופו זהות חדשה לגמרי.¹⁵ זהות זו, שהחלה להתעצב כבר במהלך שנות השלושים, התגבשה במיוחד בשיח על מלחמת השחרור. דיוקנו של הצבר הוא פיזי ואידיאולוגי כאחד. הוא מתואר במונחי העור השזוף, הבלורית והעיניים הבהירות, אך למאפיינים הפיזיים מתלווים אלמנטים נוספים: השמות החדשים והאנטי גלותיים ותכונות האופי, שבראשן ההקרבה הנתפסת כתכונה מרכזית של הצבר בן דור תש"ח. הקרבת החיים למען המולדת לא הייתה רק ערך עליון של החברה הישראלית המתגבשת, אלא גם אקט של מימוש עצמי אידיאלי. הניגוד בין יהודים חדשים ליהודים ישנים הובלט כבר בספרות של העליות הראשונות, שהעמידה במרכזה גיבורים אנטי-גלותיים, גבריים ובעלי גופניות איתנה. הגוף הגברי סימל שורשיות חדשה, אנטי גלותית, המקיימת זיקה אל אסתטיקה גופנית הנתפסת כלא יהודית ולעיתים אף אנטי יהודית. הדמויות הספרותיות שגילמו בגופן אתוס מהפכני הן תוצר אידיאולוגי של הנדסת אנוש שיצרה סוג חדש של גיבור. תהליך אידיאולוגי זה, שהחל במפנה המאה, המשיך גם לאחר הקמת המדינה. העיסוק בגוף לא ירד מסדר היום. בחברה המקדשת ערכים מיליטריסטים, ובתרבות העוסקת תדיר בשאלת הכוח, הגוף הגברי נותר נושא מרכזי שסביבו נעות שאלות פוליטיות, מגדריות ומיניות.¹⁶

ספרו של נבות התפרסם בראשית שנות השמונים, תקופה שעמדה בסימן המרת כור ההיתוך בפוליטיקה של זהויות. במרחב זה מתאפשר לנבות לשוב אל המתח שבין הגלותיות לישראליות, מתח של אי התאמה מגדרית וחברתית. במאמרו "הסיפורת העברית: העידן שאחרי" שייך יגאל שוורץ את עונת המלכים למה שהוא מכנה "נרטיב מתיילד", נרטיב המעניק ביטוי לתהליכי ההרס המתרחשים בעולמם של ילדים ונערים בהשראתו של הנרטיב הציוני־ממלכתי: "הסופרים המייצגים נרטיב זה [...] עוסקים בעיצוב השפעתם ההרסנית של הנרטיבים הגדולים של עולם המבוגרים על עולמם של ילדים או של בני נוער רכים, עולם הנתפס כאן כייצוג של עידן התמימות האבוד."¹⁷ נבות מתמודד עם  השפעתו ההרסנית של  הנרטיב הציוני־ממלכתי באמצעות טשטוש הגבולות שבין ההוויה להכרה אצל גיבוריו. כך, בעונת המלכים נערכת בחינה מחדש של הנרטיב הציוני מודרניסטי תוך הפנמה של ערכי הגוף, ובה בעת היצירה חותרת תחתם, שכן הניסיון לממש את האידיאל הגברי מתגלה כפתולוגי ובסופו של דבר הוא נכשל. 

עלילת עונת המלכים מתארת התרחשויות שאירעו בחורף אחד בשיכון חילוני בשולי בני ברק בשנת 1964. השוליות החברתית של הדמויות וריחוקן מההוויה הישראלית הצברית נבנית באמצעות מאפייניהם הגלותיים: קשיי הקליטה, השפות הזרות שאותן דוברים ההורים (גרמנית, פולנית ורוסית) ושמות הגנאי הנאמרים מפי הילדים ומהדהדים את השואה, למשל 'היטלר', 'אייכמן' ו'נאצי'. אומנם, גם מה שנעדר מהטקסט מוסיף להווייתן השולית. העלילה נעדרת דמויות "צבריות" ממשיות המייצגות את האידיאל הישראלי־גברי. הדמויות נחלקות לילדים־נערים ולמבוגרים המשוקעים בעבר הגלותי. על רקע העדר זה, מנסים הנערים לממש במרחב המדומיין אידיאל גברי הנבנה על דרך ההנגדה למאפיינים הגלותיים של הוריהם, כזה המשלב בין גבריות טרום־גלותית, בהשפעת מלכי ישראל, לבין הפוסט-גלותית ־בהשפעת דמות הצבר. יצירת המרחב המדומיין והבנתו נמצאים לטענתי לא ברובד האישי, אלא ברובד האידיאולוגי־ציוני המהווה מפתח להבנת עולם הנערים הממוקד בדחיקת הגלות ומימוש הגוף הציוני.¹⁸

השיכון הוא ייצוג של מרחב גלותי המתגלה כאתר של עקרות מינית. הנשים המעטות המופיעות בעלילה מוצגות כולן כחולות וכבעלות גוף פגום וגרוטסקי. אימו של "המלך", נחמן רוגובסקי, חולה ברגליה והמראה שלה מעורר בעתה אצל המספר: "אישה שוכבת על מיטת ברזל, רגליה מוגבהות על כרית וסמרטוט על מצחה. אבל הדבר המבהיל באמת היה שלא היו לה בכלל שערות. היא הייתה קירחת לגמרי."¹⁹ הנערים נמלטים מן הגוף אל הדמיון המספק מרחב להסבה. כך מסב נחמן את זהותו באמצעות אביזרי המלוכה כתגובה למפגש עם החולי של אמו: "רגע ארוך עמד מאחורי חלון בית־השימוש ושמע את קול השיעול של אמו. אז הלך המלך אל המחסן שבקדמת הבית, שם החליף את תיק בית הספר ברובה המלך ובשרביט המלכים ועלה אל הגג".²⁰ כך גם במשפחתו של "סגן המלך", אחאב נבות. דודתו הדואגת מוצגת באופן פרודיוגרוטסקי, הן בשל החולי המפורר את גופה והן בשל הכרסום בייצוג המגדרי שלה:

צעקה דודה חוה וליטפה את זקנה (כי לדודה חוה היה זקן קטן) [...] צעקה הדודה חוה (כי היו לה מיתרי קול קרועים והיא דיברה מתוך הגרון) [...] הדודה חוה השתתקה והפכה לכאן ולכאן את עיניה, שאחת מהן הייתה קצת פוזלת ובשניה אישון קטן כמו גרגר אפונה. [...] (כי הדודה חוה הייתה כמעט עיוורת לגמרי).²¹

אצל הנשים הפגם הזהותי מתבטא בחולי גופני, ואילו אצל הגברים הביטוי הוא מגדרי, כלומר פגם במימוש הפונקציה החברתית של המין הביולוגי, הזכרי. הגברים אינם מצליחים לממש את הציפיות המגדריות הן כבעלים לנשותיהם והן כאבות המשפחה. היחסים שבין הורי הגיבורים נעדרים היבט רומנטי ומיני, הם לא ישנים יחד במיטה ולכל אורכה של העלילה לא מתקיימת ביניהם תקשורת. הכשל של האבות משתקף דרך מרד הבנים, שהאידאל הגברי שהם יוצרים במרחב הדמיוני הוא היפוכה של דמות האב הגלותי. אחאב מצהיר כי "מלך אינו בוכה",²² ומסמן את החולשה הזו של אביו כדבר שאינו עולה בקנה אחד עם היותו אב: "ראיתם פעם אבא יושב מול הקיר ובוכה?"²³ כחלק מהסבתו של נחמן לדמות מלך השיכון הוא משיל את הערכים והתרבות של אביו, ובראשם לימודי הגמרא שהאב שקוע בהם בביתו. את הדת, המזוהה עם האב, מנגיד נחמן לערכי הגבריות שהוא מנסה לאמץ: "הייתי יכול ללמוד עכשיו איזה פרק בגמרא [...] ומה שמפחיד זה שאני לא זוכר כלום [...] אבל אני לא הולך ללמוד גמרא כי אני מלך. או מלך או גמרא".²⁴ הגמרא מקושרת אצל נחמן לא רק לעולם הדתי שאליו אביו מנסה להכניס אותו, אלא גם לעקרות המינית של אביו: "בגמרא כתוב שכל מי שאפילו מסתכל בציפורן של בת, אז הוא יורש גיהינום".²⁵ האב משתמש באלימות קיצונית כדי לדכא את המרד של נחמן, והיא המשווה לו מעמד של כוח. אך גם האלימות הופכת עד מהרה לזירה שבה מערער הבן על כוחו של האב: "ככל שהרבה שפטים, מרד בו מלך השיכון יותר".²⁶ ואכן, לבסוף האב נכנע ומאפשר לנחמן להמיר את לימוד הגמרא ובית הספר הדתי בעבודה במפעל לסריגה. הוויתור של האב מסמן את ניצחון המרד בערכים הגלותיים הנתפסים ככאלו שאינם מתאימים לדמות הגברית, המלכותית, השואפת לעוצמה גופנית ולמימוש מיני. העבודה במפעל לסריגה מתקבלת גם כן כאקט המנסה לשמר את האחיזה בבן, אך גם בכך מורד נחמן, שוב על רקע הנגדת האידיאל הגברי של המלוכה אל מציאות חייו של האב: "והמלך החזיק ביד קצה של חוט צמר והרהר ביוספה ובמלכותו ההולכת ומתמעטת. או אולי מתאיידת, וגם המלך אינו מלך אלא עובד בבית החרושת לסריגה".²⁷ המלכות מוצבת כתחליף להוויה המציאותית ולתפקוד בה. העבודה במפעל הסריגה לצד האב מסכלת את ההסבה לדמות המלך, והיא מהווה היענות להזדהות עם תפקיד מגדרי נשי דרך הסריגה.²⁸

המאבק האידיאולוגי על הגוף  

המרחב שבאמצעותו מורדים הנערים באבות ובאידיאולוגיה הגלותית שהם מסמלים הוא המרחב הדמיוני. במרחב זה מסבים הנערים אחד את השני לסובייקטים משוללי גלותיות ומתנתקים מן השוליות שהורישו להם הוריהם. ההסבה של הגוף מתרחשת כבר בזיהוי שלהם אחד את השני באמצעות תארים כגון "המלך רחבעם השני", "סגן מלך" "פרש מלכותי", המחליפים את השמות הקושרים אותם להוריהם. על השמות נוספים עזרים חיצוניים, כמו מעיל עם דרגות, כובע ושרביט. אלו מסמנים את ההסבה של הגוף מהסובייקט הילדי לסובייקט הבוגר  המשוחרר ממורשת אביו. נחמן מסמן בבירור את ההסבה כניתוק מהשייכות המשפחתית כאשר הוא מנחם את אחאב, סגנו, לאחר שצוחקים על אביו בבית הספר: "למלכים זה לא חשוב מי אבא שלך. אצל המלכים המבחן זה מלחמות."²⁹ האומץ והגבורה הגופנית הם אשר מכוננים את הזהות החדשה, המלכותית, והם עומדים כבניגוד לחולשה הגופנית של ההורים.

האבות מגיבים להסבה של הנערים באמצעות הסבת נגד המבטלת את דמות המלכים.³⁰ כך בדיאלוג בין נחמן לאביו: "אני רחבעם המלך. כמעט יבב מלך השיכון מתבונן אל תוך עיני הנחש של אביו. מלך מלכי הכלבים. ענה לו האב מתוך הכיסא. מלך כלבים שוטים חולים בכלבת. כלבת!".³¹ וכן בדיאלוג עם אביה של הנערה יוספה: "חבל בחור [...] קוראים לי רחבעם המלך [...] לא רוגובסקי? [...] רחבעם המלך [...] אז שלום רוגובסקי הצעיר [...] קוראים לי רחבעם המלך".³² ברגע משבר ביחסיהם של הנערים נחשפת המהות של חברותם, שתכליתה לאפשר את ההסבה של הזהות: "המלך דיבר: שתשתוק. אני רחבעם המלך. אני דיברתי: אתה נחמן רוגובסקי. המלך דיבר: שלא תגיד את זה לעולם. ופנה וטיפס אל החלון החוצה. אני דיברתי: אתה רחבעם אבל לא המלך".³³

ההסבה של הנערים חיונית בהתמודדות עם בתיהם הבלתי מתפקדים ונעדרי האהבה. המספר, אחאב, מתאר את ההסבה במעבר מדיבור בגוף ראשון לדיבור בגוף שלישי כתגובה אוטומטית למראה אימו ברגע מיני עם דודו, אלפרד: "הם נשקו זה לזה ואני התבוננתי בתקרה. הם המשיכו ונשקו זה לזה, ואחאב מרשל הצבא הסתובב לאט".³⁴ באמצעות ההסבה מחליף המספר את האני הילדי שלו בזהות גברית של "מרשל הצבא". התפיסה של עולם המבוגרים נותרת נאמנה להתרחשויות המציאות, והסובייקט העצמי הוא המשתנה ביחס אליה, על מנת להתרחק מחולשת ההורים ולהעצים את עצמו. במרחב המדומיין הנערים עוברים תהליך של התבגרות ומימוש מיני הנתפס אצל ההורים כתהליך מסוכן, והם פועלים כדי לסכלו.

מיניותם של הנערים באה לידי ביטוי במופעים של אוננות פתולוגית, בעיקר בדמותו של נחמן, המבוגר יותר מאחאב המספר. האוננות מוצגת באופן גרוטסקי כמהלך מכאני ובלתי נשלט שמטרתו לסייע בהסבה לכדי סובייקט גברי. כך מתאר נחמן את הזרע הנפלט מגופו: "זה יוצא כל שעתיים ואי אפשר לעצור. וזה כואב עד לעצמות. [..] ואם אבא שלי יגלה אז אין יותר מלך כי הוא יזרוק אותי למוסד [...].³⁵ האורגזמה מוצגת כאקט נעדר עונג ואף טמונה בו סכנה מצד האב, הנתפס כמדכא את המיניות של בנו. כך עולה מתיאור נוסף של אורגזמה שחווה נחמן בעת שהוא צופה בדמות הנערה שבה הוא חושק, יוספה:

המלך בלע את גלולת הרוק שעמדה לו באמצע הגרון וחש שהיא עולה שוב. [...] המלך ירק חומר רך ודביק שעלה מתוך גרונו, אבל הגולה חזרה ועלתה משיפולי הבטן והוא ירק שוב. עלה בדעתו שבזו הדרך יורק אדם את נשמתו. אז נאספו הבנות אל מוט שעמד במרכז האולם והחלו מטפסות עליו לפי תור, נכרכות מסביב למוט ודוחפות למעלה בידיים. [...] היא [יוספה] נגעה בכף יד פרושה בתקרה והחליקה על המוט למטלה למט­–.המלך נגס בגולה שבפיו והרגיש שהוא נופל אל תוך בור של סיד. המלך כרע על ברכיו והחליק למטה [...] מזיל גמור מאידך מזיל וגמור סיד וגמור סיד וגמור אאו. אאו. אאו [...] עוד מורסה אחת התפוצצה במקום שאין מגלים, מזילה החוצה מוגלה דביקה. היא תהפוך לסיד.³⁶

דימוי האורגזמה ליציאת הנשמה ואת שפיכת הזרע לנפילה לבור סיד מבנה מערכת דימויים שמציגה את הסיפוק המיני כחלק מתהליך טרנספורמטיבי של הגוף. באורגזמה זכרית נפלט הזרע המסמל את המשכיות השושלת, ועצם המעשה מערער על הסמכות הדתית של האב. באופן זה, המימוש המיני הוא חלק מההסבה של הסובייקט שבמהלכה הוא מתרחק מהשיוך המשפחתי והגלותי. אחאב, שצעיר מנחמן, מתאר את ההתבגרות המינית באופן סמלי על ידי התפתחות הגרגרת, והיא נחווית כחוצצת בינו לבין אביו וכמונעת את התקשורת ביניהם: "כאילו פקע דבר מתוך גרוני ולא יכולתי לדבר אל אבא בגלל גוש באותו המקום שבו התנפחה לאחר שנתיים פיקת הגרגרת של המלך".³⁷ הגבריות הפגומה של האבות נחשפת מתוך הפער הנוצר בינם לבין בניהם החווים תהליך של התבגרות וגילוי מיני.

תהליך ההתבגרות המינית של נחמן נגלה כסכנה שאיומה על עולם המבוגרים הולך וגדל במהלך הרומן. אביו מסרב לחגוג לו בר־מצווה ומעביר אותו לגור במרתף, שני מעשים המסמלים את הניסיון להסתיר ולעכב את ההתבגרות.³⁸ גם אביה של יוספה חושש מהתפתחותו של נחמן, ותיאורו של המספר משווה להתבגרות המינית אפקט השולל ממנו את אנושיותו: "אב המלכה גישש ויצא מתוך המרתף דאוג מאוד, כי צפה את הרגע שבו תעלה דמות גולמית וחשוכה מתוך המרתף, מדיפה ריח עזים מיוחמות וגם קרציות, לשחק עם ביתו כל מיני משחקים כאילו משחקי ילדים".³⁹ הסימון של גבריותו ומיניותו של נחמן כמסוכנות מוביל לניסיון לבלום אותה בדרך החושפת את המתח שבין הגוף הצברי, היליד, שיש בו מין האוריינטליות המינית־חייתית, לבין הגוף הגלותי, הפסיבי והנשי, נעדר המיניות. בניסיונו לעצור את התפתחותו המינית של נחמן מעניק לו אביה של יוספה שעון שבור שנלקח מגופתו של חייל נאצי:

"אני נותן לך שעון, שתיתן את היד קדימה [...] שעון ישן וקצת מקולקל אבל אפשר לתקן אותו בשען. המלך, ידו עדיין שלוחה קדימה עם אגרוף, הסתכל בשעון וראה שיש לו רק חצי עיגול זכוכית ובלי מחוגים בכלל. האב היה מהדק לפרק ידו של המלך את רצועת העור ודיבר את הדברים האלה לאמור: זה שעון של אוברשטורמפיהרר גרמני שהורדתי לו אחרי שהוא מת. המלך דיבר: שעון של נאצי? אב המלכה דיבר: מה זה חשוב מי. שעון. [...] כותב הרשומות מימי הילדות טוען כי בחוץ דהר גדוד סוסי העץ של עראף מלך סוריה ממקום הכינוס הסופי של הכוחות אל הפשיטה הסופית בממלכת השיכון. [...] אב המלכה דיבר: עכשיו יש לך שעון ואתה יכול משחק בצוללות".

ענידת השעון השבור מסמנת את הסכנה שרואה בו אביה של יוספה וכן את הניסיון לנצח אותה באמצעות עצירת הזמן וההתפתחות הגופנית. התיאור הסינקדוכי של ענידת השעון כ'הידוק רצועת העור' מהדהדת את נוהג הנחת התפילין ואת המעשה כניסיון להסב את נחמן לסובייקט אידיאולוגי הנושא את היהדות הגלותית בגופו. ההוויה הגלותית מסתמנת כמה שיכול לפגום במיניותו ולעצור את האיום הטמון בה. אביה של יוספה מבטא בכך את רצונו להותיר את נחמן בהוויתו הילדית והדמיונית. אולם, לא מדובק בדמיון המלוכה, אלא למשחק בצוללות.         

אחאב נבות, המספר, שהרומן מוצג כשכתוב רשומות מילדותו, קוטע את הדיווח השוטף ומעיר בהסתייגות כי הקטע הדמיוני על דהירת סוסי העץ הוא טענה של "כותב הרשומות מימי הילדות". הסתייגות זו באשר להתרחשות מחוץ לבית מדגישה את האופי הדמיוני של הזיכרון. המספר הבוגר מפנה את תשומת הלב לכך שבעת המפגש בין אביה של יוספה לנחמן קולט המספר הילד את ההתרחשות ברובד המציאותי וברובד הדמיוני. ברובד הדמיוני ניסיונו של אביה של יוספה להסב את נחמן לסובייקט הגלותי מוקבל לפלישה של צבא אויב, סוריה, אשר סוסיו עשויים מעץ. הפרשנות הדמיונית לאירוע המציאותי חושפת רובד אלגורי המשקף את ההתמודדות של הנערים עם עולם המבוגרים, עם הניסיון להסב את הגוף ועם הכשל של גופם כמתח בין האידיאולוגיות הגלותית והציונית.

הניסיון הכושל להפוך כלב לסוס

במסגרת הדמיונית של המלוכה מתקיים מתח אלגורי ששורשיו בהתרחשויות המציאותיות בשיכון מתוך השאיפה להסב את הגוף ולמרוד בהוויה הגלותית. ניסיונותיהם של הנערים להסב את הגוף מתבטאים בעולמם הדמיוני בניסיון אלגורי ופרודי להפוך כלב לסוס. הופעותיהם של הסוסים והכלבים ביצירה קושרות בין הגבריות הכוחנית והמינית שמנסים הנערים לאמץ ובין הפסיביות והחולשה הגלותית של הוריהם. הסוס הראשון המוזכר בסיפור נקרא על ידם אלפרד, ומסופר כי הוא נמכר על ידי בעליו, שאותו הם מכנים 'היטלר', לבית חרושת לנקניקים. הנערים מנסים לנקום את מותו ומפתחים אובססיה למציאת סוס נוסף. מאחר שאין למצוא סוסים בשיכון, הם מנסים למצוא כלב שיוכלו לאלפו להיות סוס. ההנגדה בין כלב לסוס מתקבלת כאנלוגיה לניגוד של הגוף הגלותי הפסיבי והגבריות הכוחנית של הגוף הציוני.⁴⁰ כאשר המספר מתייחס להתבגרותו של נחמן הוא מתאר את מיניותו כ"כלביות מיוחמת" החבויה מאחורי המעטה של הגוף האנושי:

קיימת אפשרות יותר מסוכנת, שזה כמו גולם מתוך פרפר, ושמתוך הדמות הקטנה והמאיימת הזו יתגלה איש קטן שילמד להסתיר את ריח הייחום בספירט גילוח ושמן שערות ובגדים של בני־אדם ויחדור לאט־לאט אל הבית, ממיר את הרעלים התוססים בו בחיוך חכם ואת כלביותו המיוחמת בקוד התנהגות של מבוגר, מבט נחוש בעיניו לעשות מעשה בילדה שגופה לבן וזורח [...].⁴¹

הנערים נענים לזיהוי גופם כפגום, והמספר מודה כי הפתרון הוא היפוך של דמויותיהם:

 כל אשר ראה את יוספה באמת לא יזווג לה ילד שחור עם שרידי פאות וארשת פנים כועסת כמלך, ולא ילד גוץ, עקשן וערמומי וקודר ההולך תמיד עם ראש רכון אל האדמה כסגן המלך. מה שצריך היה זה היפוך פשוט של דמויות המלכים.⁴²

ההיפוך מובא בדמותו של הסוס הנקשר ברומן למופעים של ציונות ומיניות. בין הסוס אלפרד לבין דודו של אחאב המספר, ששמו אלפרד גם כן, נוצרת אנלוגיה. הדוד הוא הדמות הבוגרת היחידה ברומן שאינה מוצגת ככושלת מן הפן המגדרי ואשר מצליחה לממש קשרי אהבה ומיניות. הדוד אלפרד הוא רופא אשר תופס את מקום אביו של אחאב, שנכשל בחינוך בנו ובטיפול באנה אשתו.⁴³ האנלוגיה שבין אלפרד הדוד ואלפרד הסוס הופכת את הסוס לסמל למימוש התקני של מין ומגדר. על רקע הקבלה זו, מוצגים האבות הכושלים כ"סוסי עץ", כלומר כחיקוי דומם ופסיבי של המקור.⁴⁴ האובססיה להפיכת הכלב לסוס אינה קשורה רק למימוש המגדרי, אלא גם למימוש הלאומי.

המספר מתאר את גבריאל גאולים, "הפרש המלכותי", בניסיונו לחקות התנהגות של סוס אל מול קריאה בדמות שירו של ביאליק "למתנדבים בעם":

המורה יצחק נתן בגבריאל מבט ופנה לפתוח את מקראות ישראל, בתמונתו של ביאליק שהתבונן במבט חביב בשירו "למתנדבים בעם", בדף שממול. בעת שהפנה המורה יצחק את פניו אל הלוח כדי לרשום ביאליק המשורר הלאומי, השמיע גבריאל גאולים צהלה של סוס ורקע ברגלו. אז העמיד המורה יצחק את גבריאל גאולים בפינה ופניו אל הקיר, אל קופסת הגירים והסמרטוט, שהרי על כל התענגות יש לשלם גם מחיר."⁴⁵

השיר מסתיים במילים "הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים! / הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר! / חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר!"⁴⁶ היענותו של גבריאל אל המשורר הלאומי כמו ניסיונותיהם של הנערים להפוך את הכלב לסוס היא מקבילים לניסיונות ההסבה של הגוף וההיענות ל"התנדבות בעם", קרי לאידיאולוגיה הציונית.

אולם, כפי שמלמדת כותרת המשנה של הספר, "קו הכשל של הסוסים", ניסיונות האילוף כושלים, וכשל זה מטרים את הכשל האמיתי, כישלון ההסבה של הזהות הגלותית.⁴⁷ המספר מזהה את את מקור הפגם בזרעו של אביו, והוא סבור כי מיחסיה של אימו עם אלפרד ייוולד ילד אשר לא יישא את הקלקול, את "חטוטרת הירושה": "הדוד אלפרד פונה אל הבית בצעד החלטי לעשות באמא מעשה ולאחר המעשה ייוולד גם ילד ואמא תחדל לאהוב אותי, בנה המקולקל כי אמא תוליד בן הרבה יותר טוב מאחאב".⁴⁸

במסגרת האלגורית הפגם הגלותי נחשף כאשר מתגלה שהכלב שאותו הם מנסים לאלף חולה בכלבת. גילוי החולי של הכלב מוביל להכרה של המספר בחולי של גופו ושל שאר גברי השיכון. בעוד נחמן עסוק במזימותיו למימוש מיני עם יוספה, המספר מסמן את גדיעת התרבותו של הגוף הגלותי והפגום כמטרתה של הממלכה, כלומר של ארץ ישראל. כך מסמן המספר את גברי השיכון כאיום על הממלכה:

כבר נתנו הוראות חמורות לגדודי הצבא להרוג את סוסי העץ כי הם נושאים את זרעי המגיפה וחודרים לעירנו דרך צינורות הביוב שהיו פרוצים לאויבי הממלכה. אז תשאלו רבותי איך עוברים זרעי המגיפה ואשיב שדרך ההזרעה של הנשים וכבר נגזר דינו של השר הממונה על הביוב והתיעול בבני ברק למוות על ידי המזבלה העירונית בפרדס כ"ץ. ואני קורא לכם אשר מעדיפים ממלכה ומוות לסלק את הנגועים במגיפה מתוך הבתים [...] יאספו אותם אל המשרפות העירוניות.⁴⁹

המספר עובר לרטוריקה פוליטית המשווה לניסיון הטיהור של הממלכה מפני הנגועים ב"מגיפה הגלותית" אופי לאומי, אשר מאפייניו, סילוק אל "המשרפות", מהדהדים את השואה ומזכירים טיהור גזע. הניסיון להשלת הגוף הגלותי, ולמעשה להדחקת הגלות וליצירת עברי חדש, מוצג על ידי נבות בביקורתיות כתהליך של טיהור גזעי, כזה שמגפתו מועברת בזרע ושהשיטות לטיהורו מושאלות מרדיפת היהודים בגלות, בגרמניה הנאצית. המספר מממש את אחד האידיאלים של החינוך הציוני, ההקרבה, שאומנם אינה נעשית בשדה הקרב, אלא באמצעות עצירת ההתפשטות של החולי הגלותי המועבר לתפישתו באמצעות המין, למען עתידה של הממלכה:

ואני מודיע בזאת וזאת בעצם הסיבה שבאתי לדבר לפניכם, מלך יתום זאת אומרת סגן מלך יתום [...] לאמור: אני סגן מלך העדפתי את טובת העם על טובתי וקראתי לתופשי הכלבים של הממלכה לקחת את אימי כי היא חולה בכלבת בגלל שזנתה תחת עץ רענן. [...] אני פונה אל אזרחי הממלכה לשמור על הבנות ולא לתת להן לזנות עם הפרשים של עארף מלך סוריה והקצינים של גרבש בן זונה, כי הם כולם חולים כלבת ונושאים בזרעם את זרע המחלה בכוונה לפורר את הממלכה מבפנימיות.⁵⁰

 נבות מממש את אתוס ההקרבה של דמות הצבר אצל מספרו על דרך של גדיעת ההמשכיות של הגוף החלש והגלותי. באמצעות אלוזיה לירמיהו המתאר את ישראל כמי ש"זנתה" תחת "כל עץ רענן" ועל כן נגזרה עליה גלות, מעצים נבות את המתח שבין ההמשכיות של העם בארץ לבין הגוף הגלותי שכמו מחליא את העם.⁵¹ ביקורת זו על דחיקתם של העולים וסימונם כמכשול למימוש אידיאולוגי מופנית כלפי דמות אב נוספת, "אבי המדינה", דוד בן גוריון: "ובאותם ימים היה מלך בישראל ושמו בן גוריון, ורע מעשה הבריחה של אמא של יוספה לגרמניה, כי באותם ימים אז שמרו על החוקים והכל היה מסודר".⁵² ההתייחסות אל בן גוריון היא תגובה מטא־פסיכולוגית למשבר הערכים של החברה הישראלית. הנדסת הגוף ודחיקת הגוף הגלותי לטובת יצירת דמות צבר המושתתת על ערכי גבריות של כוח ועוז, מוצגות באופן ביקורתי ביותר כגובלות בראיה אנטישמית של הגוף היהודי.⁵³

נפילתו של נחמן מלך השיכון מתוארת לראשונה כאשר הוא אונס את יוספה. האונס מוצג כביטוי פתולוגי של מיניותו הפגומה של הנער, שתואר כ"חולה כלבת", ולפיכך מימוש מיניותו מהווה סכנה להמשכיות הממלכה:

קרבתי עוד וראיתי את המלך שוכב עליה פניו כבושות בה והיא שוכבת בעיניים עצומות ונושמת נשימות כבדות כי המלך החזיק בכף ידו את פיה. זאת אומרת שזה אולי הצליח [...] המלכה רצה בקו אלכסוני מתוך הבור אל בית־הספר וקו של דם ארוך ומדויק יורד מפתח המפשעה שלה [...] כרעתי ברך כדי להטיב לראות וידעתי שהמלך נכשל.⁵⁴

עם ההבנה כי הכלב האנלוגי לגופם חולה בכלבת, מבין המספר כי המשכיות הממלכה תלויה דווקא באי מימוש המיניות, ובכך מתבטא קורבנו של היחיד עבור הכלל.⁵⁵ אם כך, מימוש המיניות של המלך היא המובילה לכישלונו, "מלך שהורעל בזרעו ואיבד מלוכה",⁵⁶ וכשל זה נועד להתממש שכן הפגם היה מצוי בגופם של הנערים, "נגזר על דברים שיתקלקלו, ומלכי השיכון היו קטנים מידי, חלשים מידי".⁵⁷

התבגרותו של המספר נחשפת דרך פרטים הנמסרים בקולו של המספר המבוגר הקורא את "רשומות הילדות". והם מלמדים על המשכיות כשל ההסבה ועל תהליך הפוך של הסבה לגוף הגלותי. המספר מתאר את ימיו כנער באמצעות הנגדה בין מיניות לרוח המיוצגות בדמותו ובדמות מחזריה של יוספה: "הם היו אוספים אותה ודוהרים אל הירקון וחוזרים שטופי זיעה כמו סוסי המלכה. אני עצמי הייתי יושב אל המכתבה מול הספרים."⁵⁸ חיי רוח המזוהים עם התנוונות הגוף הגלותי מונגדים למיניות הנערים המדומים לסוסים. שקיעתו של המספר בהוויה הגלותית מובילה לבסוף לעזיבה של הארץ לאירופה, המתרחשת על רקע מלחמה המתרחשת בארץ:

אז נסעתי לאנגליה, וזה היה כבר אחרי המלחמה שבתוכה שקעה הארץ כמו בערפל רע. אלי הגיעו הדברים דרך מצלמות הטלוויזיה. אני עצמי ישבתי על יד שולחן העריכה לראות בתי-קברות וחיילים חיוורים ועצובים מניפים ידיים במין חיוך עליז מול המצלמות. באולפנים חגגו את הוורסיה המאתיים חמישים וכמה למחזות המלכים של שייקספיר. בארץ רקקו דם ורפש.⁵⁹

ריחוקו הפיזי, וכך גם ריחוקו הנפשי, של המספר מן הארץ מעיד על היענותו לזיהויו כסובייקט הפגום, הגלותי, עד כדי מימוש שלו ושיבה לגלות.

סוף דבר

מרחב המלוכה המדומיין מתפרש בשני אופנים אידיאולוגיים משיקים ביחס לקיום היהודי במרחב הישראלי: טרום גלותית הנשענת על מלכות ישראל המקראית ופוסט גלותית המשקפת פרשנות ילדית לאופי הממלכתי של שלטון מפא"י בראשות דוד בן גוריון. הנרטיב הציוני ממלכתי המשמש רקע לעלילת עונת המלכים תופס את מדינת ישראל כמקום גאולתו המודרנית של העם וכהמשכו ההיסטורי של תהליך גאולה עתיק יומין. המעבר מהגולה לארץ ישראל והקמת המדינה נתפסים בנרטיב זה כתנועה אל עתיד שבו ממד מסוים של שיבה אל מצב הקוממיות שהתקיים בעבר הרחוק. היהודי הציוני נתפס כמי שמשתחרר מכבליו בהווה ושב לקיום יהודי, באופן מודרני, בישראל.⁶⁰ נרטיב זה מחייב את שלילת הגלות כחלק מהשיבה המחודשת אל הריבונות היהודית בארץ ישראל.

תהליך ההתבגרות של גיבורי הרומן עומד בסימן הניסיון לכונן זהות שתעלה בקנה אחד עם האידיאולוגיה הציונית הממלכתית, המחייבת דחיקה של המרחב הביתי שלהם, הגלותי במהותו. המרחב הגופני המתפקד כאתר פעולה אידיאולוגי משמש את נבות בביקורתו על הנרטיב הציוני ממלכתי. הגרוטסקיות והמכאניות של התיאורים המיניים, הכשל בהסבה ולבסוף המימוש הפתולוגי של המין בצורת אונס הם כולם ביקורת על הניסיון להנדס את הגוף והתודעה על־פי האידיאולוגיה הציונית. בסופו של דבר, דווקא הניסיון להדחיק את הגלות מוביל לקריסת ערכים ומייצר סובייקטים פגומים מוסרית ומנותקים מהעבר.

נבות מממש תבנית יחסים בין אבות ובנים המוכרת לנו מדורות ספרותיים קודמים של בנים שמרדו בעמדה הפסיבית־נשית של האבות הגלותיים.⁶¹ אולם, בשונה מהם, נבות מציג עמדה ביקורתית וחתרנית כלפי הדחייה של הגוף הגלותי והוא מציג אותה כתהליך של טיהור גזעי. לא זו בלבד שהניסיון המכאני לדחיית העבר נידון לכישלון, אלא שהוא מפורר את התודעה ומוביל להתנהגות פתולוגית.

עונת המלכים ראה אור בשנת 1983, על רקע דעיכתו של הנרטיב הספרותי הציוני מודרניסטי המרכזי דאז. נרטיב זה משתקף ביצירותיהם של סופרי דור המדינה והוא נע סביב המתח שבין היחיד לבין חובתו לקולקטיב על שלל ייצוגיו – הקיבוץ, הצבא, המדינה ועוד. יגאל שוורץ מזהה את דעיכתו של הנרטיב הציוני מודרניסטי בתחילת המחצית השנייה של שנות השבעים, בין היתר בשל התחזקותם של תתי זרמים שייצגו הוויה ישראלית שאינה בהכרח צברית.⁶² זרמים אלו, ביניהם הנרטיב הפמיניסטי והנרטיב המתיילד, ערערו על ההגמוניה של הנרטיב המרכזי וחשפו את המורכבות של סיפור הזהות הישראלית. כפי שנטען לעיל, נבות הוא ממיצגיו של הנרטיב המתיילד, שאליו משתייכים גם דויד גרוסמן, אתגר קרת, יצחק בן־נר ונוספים.⁶³ העלילה של נבות, העוסקת בדור השני לשואה, בחיים בשיכון ובמתח עם המטען התרבותי של דור ההורים, חותרת תחת הנרטיב ההגמוני־ממלכתי ומפנה זרקור אל דיכויי השוליים החברתיים.

נבות תיאר את הכתיבה כ"אקט של חיסול חשבונות בין הסופר לבין עצמו לבין עברו".⁶⁴ לא בכדי בספריו של נבות ישנו דמיון ביוגרפי רב לחייו. הרדיקליות של נבות המבקר נוכחת גם בפרוזה שלו ופועלו הספרותי משקף את המקום שממנו פעל – שוליים של חריגות ומרידה במוקדי הכוח.

---